Migdal Oz Arakhim VaCharamim 7 – מגדל עוז ערכים וחרמים ז‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע^א, ולא בעבדים, שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות, שאין גופן ממון, שנאמר ״ונתן את הכסף״¹, אחד הכסף ואחד שאר המיטלטלין ששוין כסף, אפילו^ב סובין: (ב) כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפין חומש, כמו שביארנו. ואף החומש לא יהיה אלא מן המיטלטלין. והחומש שמוסיף הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להם: (ג) הפודה קדשיו, אין החומש מעכב, אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקודש לחולין, ומותר ליהנות בו:⁠^ג
ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש, שמא יפשע ולא יתן. אבל בשבת, מפני עונג שבת הותרו^ד לו לאכול ואף על פי שעדיין לא נתן החומש, והרי הגזברין תובעין אותו: (ד) קדשי מזבח שנפל בהן מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות. והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה שפדייה. והקדש ראשון הוא החייב^ה בתוספת^ו חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:ט״ו), המקדיש, לא^ז המתפיס: (ה) לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה, בין קדשי^ח בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקדשי מזבח^ט, כשהוא פודה את השניה שחילל עליה, או את התמורה, לעצמו, אינו מוסיף חומש: (ו) המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעיה, כמו שיתבאר במקומו, הרי היא^י ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה, והרי היא גוף אחר^יא וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש ראשון^יב שכבר הוסיף עליו חומש: (ז) קדשי בדק הבית אין עושין בו^יג תמורה, שלא דנה תורה בתמורה אלא בקדשי מזבח. כיצד, היו לפניו בהמת^יד חולין ובהמת^טו קדשי בדק הבית, ואמר, זו חליפת^טז זו, או זו תמורת זו, לא אמר כלום. אבל אם אמר, הרי זו תחת זו, או^יז הרי זו מחוללת על זו, דבריו קיימין, ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השניה.⁠^יח (ח) ואחד^יט קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוייהן. ואם עבר וחיללן על פחות משוייהן, אפילו הקדש^כ שוה מאה דינר שחיללו על שוה פרוטה, הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו: (ט) כיצד, היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שוה עשרה, ובהמת חולין ששוה חמישה, ואמר, הרי זו מחוללת על זו, הרי זו נפדית ויצאת^כא לחולין, אבל צריך להשלים החמישה:
וכן, אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדק הבית, הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד^כב, ותיכנס השניה תחתיה דין תורה. אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחילל עליה שוה, או ישלים דמיה: (י) שמו אותה שלשה, ואמרו שזו בדמיה, אפילו באו אחר כן מאה ואמרו^כג של קודש^כד היתה יפה, אינו חוזר, הואיל וחקירת הדמים מדבריהן לא החמירו בה. אבל אם שמו אותה שנים, ובאו שלשה ואמרו שהונה הקדש בכל שהוא, חוזר: (יא) אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים, כמו שביארנו. ואם פדה, יד הקדש^כה על העליונה. כיצד, פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש, הקדש^כו פדוי, ויד ההקדש על העליונה, אם היתה השניה יפה מן הראשונה ביותר^כז, לוקחין אותה הגזברין ושותקין, ואם אינה יפה, משלים^כח את הדמים, כמו שביארנו, ומוסיף חומש:
אבל אם אמר, טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה^כט של הקדש, אפילו היתה^ל של הקדש שוה חמישה ושלו שוה^לא עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שתי סלעים ומחצה, שהרי בדמים קצובים פדה. ושניה אינה טעונה חומש, כמו שביארנו: (יב) הפודה מיד ההקדש, משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים, נותן מאתים, שנאמר ״ונתן את הכסף וקם לו״², בנתינת הכסף הוא שלו.⁠^לב משכו במאתים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה, נותן מאתים, לא יהיה^לג כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים: (יג) פדה במאתים, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, כבר קנה בנתינת הכסף, ומושך את שלו, וזכה ההקדש במאתים.⁠^לד פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, שאפילו ההדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, כמו שיתבאר במקומו, ואין ההקדש ראוי לקבל מי שפרע: (יד) המקדיש כל נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, שההקדש מפקיע השעבוד^לה שקדם:
אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין, יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה, שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. (טו) הא למה זה דומה, לשני לקוחות, שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך, ומכר לשני, שהיא טורפת מן השני: (טז) וכיצד פודין קרקע זה האיש^לו, משביעין^לז האשה או בעל חוב תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדין, ואחר כך מכריזין עליה^לח שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומר^לט, כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו^מ על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:
ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב בחובו^מא. ואפילו^מב החוב מאה והשדה שוה תשעים, על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה:
אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה, כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים, אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם, שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל: (יז) המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מיד^מג ההקדש, אינה^מד גובה עד שידירנה הנייה שמא קינוניא^מה עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר^מו לו^מז. (יח) וכן, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עלי, או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קינוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, כמו שביארנו: (יט) במה דברים אמורים, בבריא, אבל חולה^מח שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש, מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר, תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין לו^מט אלא אם כן היה בידו שטר חוב^נ מקוים, והרי^נא זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו, אין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו, נשבע וגובה מן הפודה, לא^נב מן ההקדש: (כ) מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן, אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

¹ על פי ויקרא כ״ז:י״ט, או כ״ז:כ״ג, ע׳ פיהמ״ש לשבת י״ח:א׳, וע׳ להלן הל׳ י״ב הערה א.

² על פי ויקרא כ״ז:י״ט, ע׳ שבת קכח. תוס׳ ד״ה ונתן, וע׳ לעיל הל׳ א׳ הערה ו׳.

^א ת2: בקרקעות. וכ״ה במשנה בכורות ח, ט בכ״י רבנו, אך בסדר שונה מאשר כאן.

^ב ד (גם פ, ק): ואפילו. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא קמא ז., אך שם ט. כבפנים.

^ג בב1, ת3-1 אין כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^ד ב1, ת3-1: התירו. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על ׳קדשיו׳.

^ה ב1, ת3-1: שחייב. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ב1, ת2-1: בהוספת.

^ז ד (גם פ, ק): ולא. אך לשון רבנו בכגון זה כבפנים.

^ח ב1, ת3-1: בקדשי. וכן בסמוך. וכך ד (גם פ, ק).

^ט בת3-1 נוסף: שנפל מום בהן. אך אין הבדל בין המיר בקדשי מזבח בעלי מומים או המיר בתמימים, ע׳ הל׳ תמורה א, יד.

^י ד (גם ק): הוא. וכן לקמן. אך מוסב על הבהמה.

^יא ד: אחד. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. ע׳ ׳כסף משנה׳ שהיתה לפניו גירסת ד׳, ו׳לחם משנה׳ שדחאה.

^יב ת3-1: הראשון.

^יג בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על קודש בדק הבית.

^יד כך ב1, ת3-1. א: בהמות.

^טו כך ב1, ת3-1, וכך היה גם בא׳, אך נוספה וי״ו בין השיטין, ע׳ בהערה הקודמת.

^טז ת2-1: חלופת. וכך ד (גם ק). אך במשנה תמורה ה, ה בכ״י רבנו כבפנים.

^יז בד׳ (גם ק) לית. חסרון העלול להטעות.

^יח בב1, ת3-1 יש כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^יט ב1, ת3-1: אחד. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ בהערה הקודמת.

^כ כך ב1, ת3-1. א: הקדיש.

^כא ת1: ויוצאת.

^כב כך ב1, ת3-2. א: ולהעביד. ת1: ולהֵעָבֵיד.

^כג כך ב1, ת3-1. א: ואמר.

^כד ת3-1: הקדש.

^כה ת3-1: ההקדש.

^כו ב1, ת3-1: הקדשו. וכך ד (גם פ, ק).

^כז ת2: ביתר.

^כח ד: משלם. הפסיד את מובן המלה, ע׳ לעיל הל׳ ח׳.

^כט בד׳ נוסף: זו. אך לעיל בטלית לא הוסיף.

^ל בת3-1 נוסף: פרה.

^לא בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^לב בב1, ת2-1 כאן הלכה חדשה.

^לג ד: יהא. וכן בהלכה הבאה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ קידושין כט.

^לד בב1, ת3-1 כאן הלכה חדשה.

^לה ת1: את השעבוד. ת3: שעבוד.

^לו בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא. ת3 (מ׳זה׳): זו מהאיש. וסומן קו למחיקה על ׳מהאיש׳.

^לז בת3-1 נוסף: את. וכך ד (גם פ, ק).

^לח ד: עליהם. אך ההכרזה היא על הקרקע.

^לט ת2-1: ואומרין. ת3: ואומדין. וכך ד. אך אין ענין לאומד כאן.

^מ בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא (גם אם קוראים ׳בַּשדה׳).

^מא ב1: חובו. ת3-1: את חובו. וכך ד (גם פ, ק).

^מב ד (גם ק): אפילו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. בב1, ת3-1 נוסף: היה. וכך ד (גם פ, ק).

^מג ד (גם ק): מן. שינוי לשון לגריעותא.

^מד ד: אינו. אך מוסב על האשה.

^מה כך ב1, וכ״ה בא׳, ר׳ לקמן הערה 14. ת3-1: קנוניא. וכך ד (גם פ, ק), וכן בהלכה הבאה, וכ״ה במשנה ערכין ו, א בכ״י רבנו, אך אולי יש לקרוא את הקו״ף בחיריק.

^מו ב1 (מ׳והיה׳): ויחזור. וכך ד (גם פ).

^מז כך ב1, ת3-1. א: (מ׳אינה׳): ׳הרי זה מותר להחזירה, ואין אומרין שמא קינוניא עשו על ההקדש, שאילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו, ויש לומר שהוא צריך להדירה הנאה כדי להרויח להקדש, והדבר ספק בעיני׳ (וכאן נגמרת ההלכה). ככל הנראה זהו הנוסח הראשון שכתב רבנו, ואחר כך חזר בו ותיקן כבפנים, שכן גם בפיהמ״ש ערכין ו, א בכ״י רבנו היה כתוב בתחילה: ׳והלכה כר׳ יהושע׳, ואחר כך תיקן רבנו ל: ׳ועם היות מאמר ר׳ יהושע נכון, הלכה כר׳ אליעזר׳, כלומר: אע״פ שר׳ יהושע צודק בכך שיש שאלה להקדש, מכל מקום הלכה כר׳ אליעזר שצריך להדירה הנאה. וכנראה תיקן בשני המקומות באותו זמן.

^מח כך ב1, ת3-1. א: בחולה.

^מט בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^נ בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^נא ב1, ת3-1: הרי (והקריאה בפסיק אחרי ׳לו׳ ולא אחרי ׳מקוים׳). וכך ד (גם פ, ק).

^נב ד: ולא. ע׳ לעיל הל׳ ד הערה 19.

(א) ההקדשות אין פודין אותן עד אפי׳ סובין. בבכורות פ׳ יש בכור (דף נ״א) ובערכין פרק המקדיש (דף כ״ז) ופ׳ הזהב (דף נ״ד): (ב) כל הפודה קדשיו עד ודין אחד להן. פ׳ יש בערכין (דף י״ד) ופרק המקדיש ופרק הזהב: (ג-ד) הפודה קדשיו עד ולא המתפיס. פרק ראשון דתמורה (דף ט׳ וי׳) ופ׳ הזהב: (ה-ו) לפיכך אם חלל בהמה כו׳ עד שכבר הוסיף עליו חומש. פ״ק דתמורה: (ז-י) קדשי בדק הבית כו׳ עד הקדש כל שהוא חוזר. בתמורה פרק כיצד מערימין ופרק יש בקדשי מזבח: (יא-יג) אין פודין את ההקדש עד לקבל מי שפרע. במציעא פ׳ הזהב (דף נ״ז): (יד) המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וכו׳ עד שקדם: כתב הראב״ד ז״ל איני סבור שהקדש זה מפקיע מידי שעבוד וכו׳: ואני אומר סברא זאת מקובלת אצלנו מפי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל כי רש״י ז״ל אמרה ומאותה ראיה דר׳ אבהו וכי הא דאמרי׳ בכתובות ובכמה דוכתי עשה שורו אפותיקי והקדישו אין בעל חוב גובה ממנו וכדאסיקנא בכל דוכתא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ופירש הוא ז״ל דוקא דומיא דהאי שור שהוא קדוש קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלא מן הדין שלא יחול ההקדש על הדבר המשועבד לחבירו כדאסיקנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכדמתמהינן בגמ׳ דפ׳ שום היתומים (דף כ״ג:) על מתני׳ דהפודה פודה כו׳ למה לי למימר הפודה פודה כו׳ כלומר יקחו אותו הם בעצמם בפרעונה ופרקינן משום ר׳ אבהו דאמר ר׳ אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ופירש בו רש״י ז״ל שני פירושים הראשון שהיה לו לצאת בדמים מועטין והשניה בחנם והראשון עיקר אצלו ומפי השמועה וכזה הסכים הראב״ד ז״ל. אבל רבינו משה ז״ל רוח אחרת עמו כי לא שמענו זה החילוק בתלמוד והיה מקובל בו שבכל ענין נאמר וכדמייתינן עלה פלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטעם נשאלין על ההקדש או לא וקי״ל פ״ה דמס׳ נזיר כר׳ יהושע וגם בכולה סוגיין דפרק שום היתומים משמע שעל כל אלו מכריזין בקר וערב ומדקדקין בקריאתן דקא מייתי להו בהדי הדדי ומותיב מהא להא ומהאי להאיך ועוד דאמרי׳ ריש פירקא למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כו׳ ומהדרינן משום דאיכא דניחא ליה בהא ואיכא דניחא ליה בהא אלמא מהדרי לדקדוקי זכותייהו כי היכי דלקרו ועוד דהא מדירין אותו מן האשה כשמגרשה כדי שלא יעשה קנוניא על ההקדש ואי ס״ד דלאו הקדש גמור הוא מה לנו לדקדק בהן כל כך אלא ודאי הקדש גמור הן כדברי ר״מ ז״ל והא דמתמה תלמודא הכי מפרשינן לה למה לי למימר הפודה פודה דמשמע אחר ולא הן עצמן מקבלין אותן בפרעונן ואפילו בשוויין וזה למה ומהדרינן משום דר׳ אבהו כו׳ כי מאחר שאין פרוטה יוצאת מתחת ידן וההקדש לא נתחלל יאמרו כן וזה ביאור יפה וסברא נכונה: (יד-טו) אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו וכו׳ הא למה זה דומה לשני לקוחות וכו׳ עד טורפת מן השני: כתב הכותב בהשגות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכותו ועוד דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ׳ עכ״ל, ואינו מזכיר לא שם הכותב ולא שם האומר הנהוג בשאר המקומות: ואני אומר דברים אלו איני יודע מי אמרם ואינן דומין כלל בענין אבל מ״ש ר״מ ז״ל הוא מקובל לו מרבותיו נ״ע דומים בדומים כי ההקדש שהוא מפקיע שעבוד הכתובה מעליו הוי כאילו כתבה לו דין ודברים אין לי עמך מההיא דרבי אבהו שכתבתי והוא ודאי כלוקח ראשון וכשמכר ההקדש הוה ליה ההוא לוקח כלוקח שני ולא כתבה לו דהא ליכא למגזר משום דר׳ אבהו הואיל ויצא לחולין על ידי מכירה ולפיכך תגבה ממנו ולא מצינו למימר מה מכר הקדש שהוא ראשון לשני שהוא הדיוט הלוקח כל זכות שתבא לידו שהרי אפי׳ הקדש עצמו אין לו בו כלום זכות אי לאו דגזרינן מדר׳ אבהו כמו שכתבתי א״כ מה מכר לו מן הבא לידו וגם אי שתקת כו׳ ליכא למימר דמאי מצי מהדר להקדש הא אסיקנא בקדושין וכמה דוכתי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפילו כי מהדר להקדש ליגבי מינייהו דהא לא חל עליו שם הקדש כמו שכתבתי שאין מקדיש דבר שאינו שלו ותשובת התלמוד משום דר׳ אבהו ליכא דהא נפק לחולין ע״י מכירה ואיך יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ומ״ש שאין לו דמיון במשנה ובגמ׳ אדרבה כי מעיינת בה בגמ׳ פ׳ שום היתומים משכחת לה שפיר דשקיל וטרי עלה מבע״ח וכתובה בכה״ג דדינייהו שוה והא אתפרשו להו דיני כתובה לגבי כתובה אלא ודאי הכותב לא עיין בה ותלה באילן גדול: (טז) כיצד פודין קרקע זו עד אינה נפדית כלל: כתב הראב״ד ז״ל איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו׳: ואני אומר כבר כתבתי אני קבלתנו כפירש״י בשתי לשונות וגם בזה קבלנו דעתו על לשון המשנה ששנינו פ׳ שום היתומים (דף כ״ג:) הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חובו את חובו ע״כ. ואמרי׳ עלה בגמ׳ מתניתין דלא כרשב״ג דתניא רשב״ג היה אומר אם היה חובו יתר על הקדשו (לאו הקדיש כלום) [בגמרא פודה ואם לאו אינו פודה]. ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ע״כ. וקי״ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ומישבין אותו לשני הפירושין ללישנא קמא עד פלגא ודאי לאו מדעתה דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי פלגא ידעי דלא חל ההקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ע״כ. אבל ר״מ ז״ל בירר כוונתו בפירוש המשניות שלו והבינו לכל מי שרוצה להבין וז״ל לשון המשנה אומר כי אע״פ שהדבר שהקדיש שוה תשעים והחוב מאה צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפי׳ דינר עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש יתר על מנת שאפרע לבעל חוב תשעים וסבת זה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אנו אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואם היה החוב כפל מה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע זה והוא מה שאמרו בתלמוד עד מחצה אינו פודה. והנה זה מובן וזכיתי מתוך לשונו שנתברר דעתי במה שהצלתיו למעלה מפי הראב״ד ז״ל וגליתי דעתו בפירוש שחרור שכן פירשו כאן הוא בעצמו ז״ל: (יז-יט) המקדיש כל נכסיו ואח״כ גירש כו׳ בד״א בבריא אבל חולה שהקדיש כו׳ עד ולא מן ההקדש: כתב הראב״ד ז״ל ואפי׳ אחר שהקדיש וכו׳. ועל מ״ש נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש כתב אם אמר מנה פקדון הוא שאינו צריך פדיון עכ״ל: ואני אומר הלכה זו רמוזה בערכין פ׳ שום היתומים (דף כ״ג) ושנויה במסכת שבועות פ׳ שבועות הדיינין (דף מ״ב) ומשולשת ומפורשת סוף בתרא (דף קע״ד) ורב הונא עיקרה דאמר רב הונא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומייתי עלה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ושקיל וטרי עלה טובא ואסקה כדברי ר״מ ור״מ ז״ל משם קבעה כאן על הסדר האמור שם וכפי מסקנת התלמוד וכאשר קבלה לפירוש מפי רבינו יהוסף רבו ז״ל דפירש דברי רב הונא בשעת מיתה דוקא והאריך בפירוש הלכה יפה עד שפסק הדין וז״ל נקיטינן השתא לענין שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלניא שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר לה ואם לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ואיקיים אע״ג דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא איקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר לה בשעה שהקדישן אבל אי אמר לה אחר שהקדישן אע״ג דאמר תנו אין נותנין דהא אמרי׳ לעיל פ׳ מי שמת גבי חזרה במקצת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקי״ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכיון דאקדשינהו קננהו הקדש וכי בעי למיהדר השתא הוא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי הלכך הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ואיקיים דשמעת מינה דטעמא דלא אמר תנו הוא דבעינן דנקיט שטרא ואיקיים הא אמר תנו אע״ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מתוקמא אלא בדאמר לה בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו׳ דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר לה בשעה שהקדישן הוא דאכתי נכסי דידיה נינהו ולא דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לה לאחר שהקדישן דמכי אקדיש ודאי לאו נכסי דידיה נינהו אלא דהקדש אע״ג דאמר תנו אין נותנין לו אלא א״כ נקיט שטרא בידיה ואיקיים דאית ליה לההוא פלניא למטרף מן ההקדש כי היכי דאית ליה למטרף מן הלוקח ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאיפסיקא הלכתא לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי נקיט שטרא ואיקיים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכוון עכ״ל, נמצאו כל דברי ר״מ ז״ל כדברי רבו ז״ל מפורשים ומה שחידש הראב״ד ז״ל בסוף אם היו פקדון כבר כתבתי כמה פעמים בזה החבור שאין כותב הוא אלא מה שהוא מפורש בגמ׳ ולכך קראו משנה תורה וזה נכון בכל דבריו ובנדון שלפנינו העיקר אצלי לסייעו מה שאמרו הלכה רווחת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולאחר דבריו דבור לאו כדבור דמי: (כ) מי שיצא עליו קול עד סוף הפרק. פרק המגרש (דף פ״ט):בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון